עדי אורה אריאל מספרת על כשרונות גנוזים וחלומות על אומנות וקדושה

סובבתי את המפתח על התיבה שלי, תיבת עץ גדולה חדשה-ישנה,

תיבה מה מוטמנים כמה דיסקים, חול חם של ים, צחוק משתולל ומתולתל

מוטמן שם דשא רך שאפשר לשכב עליו ולהסתכל על השמיים

מוטמן שם הקול שלי, האהבה לשירה, ההתרגשות שלי משיר טוב, הדמעה הזולגת מעין של אדם בקהל, שאני עוד אשמע עליה אח"כ, מוטמנות שם כל המחמאות, שבגיל ההתגברות הרימו לי את הבטחון העצמי ונתנו לי מקום בעולם

אני מסובבת את המפתח, בידיעה ברורה שכרגע זה הדבר הנכון לעשות, ללא כאב, ללא חרטה. שלמה עם הדרך, שלמה עם הבחירה ומאושרת ממנה.

קול באישה

הייתי שרה פה ושם, שירת מלאכים עם חברות בסעודות שבת, שרה עם בעלי מזמורים בבית אבא ואמא,כשהוא מתסכל עלי בפליאה על הצלילים העדינים והעוצמתיים שאני מסוגלת להפיק, שרה בתפילה, מתמסרת לרגשות הלב מקווה שלא שומעים אותי מעזרת הגברים

הבנתי טוב טוב למה הקול שלי הוא הפתח לפנימיות שלי, וידעתי בדיוק למה לא כדאי שגברים אחרים יחפשו אליו.

אני זוכרת טקס יום הזכרון במושב, הפעם האחרונה שהופעתי בפני קהל, "את פרי גנך, את תבקשי", אחרי המופע פנה אלי אחד העסקנים הרציניים של המושב, הציע לי עסקה כלכלית משתלמת של אמרגנות "זו נראה לי הפעם האחרונה שאני שרה בפני גברים" אמרתי לו בתמימות. הוא ויתר ואני ויתרתי.

הכאב יתחיל לבעבע רק שנים אחר כך, כשאני מבינה שגנזתי חלק ממני, בלעתי אותו כביס גדול מדי שמסרב להבלע, משאיר כאב גדול בגרון ואפילו בכניסה לקיבה ואז נבלע.

כאב על מה שיכל היה להיות ולא היה, כאב על ההחמצה, כאב של יצירה,

יום אחד פורסמה מודעה על כישרונות נשיים, אחרי כמה לבטים ביני לבין עצמי האם אני מוכנה לפתוח את אשר נעלתי בפנים, החלטתי ללכת על זה

שרתי לעצמי, קצת באוטו, קצת במקלחת, מה שנקרא חזרות

הגיע אותו מוצ"ש, בנותיי ליוו אותי, בעלי לא יכל להגיע.. מסיבות מובנות

עמדתי שוב, בהתרגשות של פעם, מול מיקרופון שכבר שכחתי איך מחזיקים, מסונוורת ויודעת שבקהל הזה יש הרבה נשים קרובות לליבי, צליל הליווי מתחיל ואני יודעת שזה הרגע הגיע,

כאילו שלא עברו 15 שנים אני מתמסרת לקול, לצליל ולמנגינה, אחר כך אני מוסיפה שיר מה שנקרא "ווקלי", שיר שבחרתי, אפשר לומר ניגון, עמוק נשמתי

העולם עולה למדרגה אחרת, נכנס פנימה, נוגע

הצליל המהדהד באולם, מזכיר לי מי אני,

בוקע שחקים, מזכיר לי מי הוא

ושהוא רוצה אותי בשלמות, בכל הכוחות שהוא נתן בי

בשבילו

אחרי המופע חזרתי שוב לעמדת הקבלה, אבל הפעם התגובות היו אחרות ממה שהכרתי

"מה זה היה?!" שאלה אחת בפליאה

"איך שפתחת את הפה הדמעות התחילו לזלוג מעיני"

קול באישה

לקח לי שבוע שבועיים לנחות חזרה לעולם

ומאז אני מתלבטת בתוכי אם לתת לרצון הזה לנבוע או להיות מציאותית, פרקטית...מוגבלת..

העולם השתנה מאז גנזתי את המתנה המופלאה הזו

היום נשים דתיות שרות, רוקדות, משחקות ואפילו עושות מופעי סטנדאפ, בקהלי נשים

בצניעות ובקדושה

שחרור האישה

אני עדיין עומדת על אם הדרך מחכה שיבוא מישהו ויושיט לי יד

יזמין אותי לצעוד עוד צעד בכיוון הקול